פני יהושע על בבא מציעא ל׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא כ״ט ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ל״א ע״א »

1 בְּתוֹרֵי דִּנְפִישׁ פְּסֵידַיְיהוּ.

2 שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ, מַאי?

3 תָּא שְׁמַע: ״שׁוֹטְחָהּ לְצוֹרְכָּהּ״, לְצוֹרְכָּהּ – אִין. הָא לְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ לָא! אֵימָא סֵיפָא: ״אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ״, לִכְבוֹדוֹ הוּא דְּלָא, הָא לְצוֹרְכָּהּ וּלְצוֹרְכּוֹ – שַׁפִּיר דָּמֵי. אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינַּהּ.

4 תָּא שְׁמַע: לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצׇרְכּוֹ, אֲבָל יִשְׁטָחֶנָּה עַל גַּבֵּי מִטָּה וְעַל גַּבֵּי מַגּוֹד לְצׇרְכָּהּ. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ אוֹרְחִים – לֹא יִשְׁטָחֶנָּה לֹא עַל גַּבֵּי מִטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי מַגּוֹד, בֵּין לְצוֹרְכּוֹ בֵּין לְצוֹרְכָּהּ!

5 שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִקְלָא קָלֵי לַהּ אִי מִשּׁוּם עֵינָא, אִי מִשּׁוּם גַּנָּבֵי.

6 תָּא שְׁמַע: הִכְנִיסָה לְרִבְקָה וְדָשָׁה – כְּשֵׁירָה. בִּשְׁבִיל שֶׁתִּינַק וְתָדוּשׁ – פְּסוּלָה. וְהָא הָכָא דִּלְצוֹרְכּוֹ וּלְצוֹרְכָּהּ הוּא, וְקָתָנֵי פְּסוּלָה!

7 שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ״ מִכׇּל מָקוֹם.

8 אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נָמֵי!

9 הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא, דִּתְנַן: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף – כְּשֵׁירָה, עָלָה עָלֶיהָ זָכָר – פְּסוּלָה. מַאי טַעְמָא?

10 כִּדְרַב פָּפָּא, דְּאָמַר רַב פָּפָּא: אִי כְּתִיב ״עוּבַּד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ מִמֵּילָא. וְאִי כְּתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עָבַד״ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דַּעֲבַד בָּהּ אִיהוּ.

11 הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״עָבַד״ וְקָרֵינַן ״עוּבַּד״ – בָּעֵינַן ״עוּבַּד״ דּוּמְיָא דְּ״עָבַד״. מָה ״עָבַד״ דְּנִיחָא לֵיהּ, אַף ״עוּבַּד״ דְּנִיחָא לֵיהּ.

12 כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא כְּלֵי עֵץ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ, כְּלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מַגְרֵיפוֹת וְקַרְדּוּמּוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ, אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

13 כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּאֲבֵידָה כָּךְ אָמְרוּ בְּפִקָּדוֹן. פִּקָּדוֹן מַאי עֲבִידְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בַּעֲלֵיהֶן לִמְדִינַת הַיָּם.

14 מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״, פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם.

15 הָא כֵּיצַד? הָיָה כֹּהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם״.

16 לְמַאי אִיצְטְרִיךְ קְרָא? אִילֵימָא לְכֹהֵן וְהִיא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – פְּשִׁיטָא, הַאי עֲשֵׂה וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה, וְתוּ: לָא דָּחֵינַן אִיסּוּרָא מִקַּמֵּי מָמוֹנָא.

17 אֶלָּא לְשֶׁלּוֹ מְרוּבֶּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ – מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״אֶפֶס כִּי

18 לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן״ – שֶׁלְּךָ קוֹדֵם לְשֶׁל כׇּל אָדָם,

19 אֶלָּא לְזָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ.

20 אָמַר רַבָּה: הִכִּישָׁהּ – חַיָּיב בָּהּ. אַבָּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חֲזָא לְהָנָךְ עִיזֵּי דְּקָיְימוּ, שְׁקַל קָלָא וּשְׁדָא בְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיחַיַּיבְתְּ בְּהוּ, קוּם אַהְדְּרִינְהוּ.

21 אִיבַּעְיָא לְהוּ: דַּרְכּוֹ לְהַחְזִיר בַּשָּׂדֶה, וְאֵין דַּרְכּוֹ לְהַחְזִיר בָּעִיר, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הֲשָׁבָה מְעַלְּיָא בָּעֵינַן, וְכֵיוָן דְּלָאו דַּרְכֵּיהּ לְהַחְזִיר בָּעִיר – לָא לִחַיַּיב? אוֹ דִלְמָא בַּשָּׂדֶה מִיהַת הוּא דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ, וְכֵיוָן דְּאִיחַיַּיב עֲלֵיהּ בַּשָּׂדֶה – אִיחַיַּיב לֵיהּ בָּעִיר? תֵּיקוּ.

22 אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁבְּשֶׁלּוֹ מַחְזִיר, בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי מַחְזִיר. וְכֹל שֶׁבְּשֶׁלּוֹ פּוֹרֵק וְטוֹעֵן, בְּשֶׁל חֲבֵירוֹ נָמֵי פּוֹרֵק וְטוֹעֵן.

23 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה קָאָזֵיל בְּאוֹרְחָא, פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא גַּבְרָא, הֲוָה דָּרֵי פִּתְכָּא דְאוֹפֵי, אוֹתְבִינְהוּ וְקָא מִיתְּפַח, אֲמַר לֵיהּ: דְּלִי לִי, אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה שָׁוִין? אֲמַר לֵיהּ: פַּלְגָא דְזוּזָא, יְהַיב לֵיהּ פַּלְגָא דְזוּזָא וְאַפְקְרֵהּ.

24 הֲדַר זְכָה בְּהוּ, הֲדַר יְהַיב לֵיהּ פַּלְגָא דְזוּזָא וְאַפְקְרֵהּ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָּעֵי לְמֶיהְדַּר לְמִזְכֵּיה בְּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: לְכוּלֵּי עָלְמָא אַפְקַרְתִּינְהוּ וְלָךְ לָא אַפְקַרְתִּינְהוּ.

25 וּמִי הָוֵי הֶפְקֵר כִּי הַאי גַוְונָא? וְהָתְנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶפְקֵר לַעֲנִיִּים – הֶפְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶפְקֵר עַד שֶׁיְּהֵא הֶפְקֵר לַעֲנִיִּים וְלַעֲשִׁירִים, כִּשְׁמִיטָּה.

26 אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לְכוּלֵּי עָלְמָא אַפְקְרִינְהוּ, וּבְמִלְּתָא בְּעָלְמָא הוּא דְּאוֹקְמֵיהּ.

27 וְהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ הֲוָה! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד.

28 דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם״ – זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם, ״אֶת הַדֶּרֶךְ״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה, ״וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה״ – זֶה הַדִּין, ״אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן״ – זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

29 אָמַר מָר: ״אֲשֶׁר יֵלְכוּ״ – זֶה בִּיקּוּר חוֹלִים, הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְבֶן גִּילוֹ, דְּאָמַר מָר: בֶּן גִּילוֹ נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחׇלְיוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי מִבְּעֵי לֵיהּ לְמֵיזַל לְגַבֵּיהּ.

30 ״בָּהּ״ – זוֹ קְבוּרָה. הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים! לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְזָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ.

31 אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן זוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל שֶׁדָּנוּ בָּהּ דִּין תּוֹרָה. אֶלָּא דִּינֵי דְּמָגִיזְתָּא לְדַיְּינוּ?! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁהֶעֱמִידוּ דִּינֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה וְלָא עֲבַדוּ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין.

32 מַתְנִי׳ אֵי זוֹ הִיא אֲבֵידָה? מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחְזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לְהַחְזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם״.

33 הָיָה בָּטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם.

34 גְּמָ׳ אַטּוּ כֹּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן, לָאו אֲבֵידָה הָווּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר, אֵי זוֹ הִיא כְּלַל אֲבֵידָה שֶׁהוּא חַיָּיב בָּהּ? מָצָא חֲמוֹר וּפָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ – אֵין זוֹ אֲבֵידָה וְלָא מִיחַיַּיב בַּהּ. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִים, פָּרָה וְרָצָה בֵּין הַכְּרָמִים – הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה וּמִיחַיַּיב בַּהּ.

35 וּלְעוֹלָם?! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. הֵיכִי דָמֵי? אִי בְּלֵילָוָתָא – אֲפִילּוּ חֲדָא שַׁעְתָּא נָמֵי, אִי בִּימָמָא – אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי לָא!

36 לָא צְרִיכָא, דַּהֲוָה חָזֵי לַהּ בְּקַדְמְתָא וּבַחֲשֶׁכְתָּא, תְּלָתָא יוֹמֵי אָמְרִינַן: אִיתְרְמוֹיֵי אִתְרְמִי לַהּ וְנָפְקָא, טְפֵי וַדַּאי אֲבֵידָה הִיא.

37 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מָצָא טַלִּית וְקַרְדּוֹם

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ל׳

1 בגמרא ת"ש שוטחה לצורכה לצורכה אין הא לצורכו ולצורכה לא אימא סיפא כו' נראה דהא דדייק מעיקרא מרישא היינו משום דקשיא ליה אמאי נקט כלל לצורכה טפי מכולהו בבי דרישא דמתני' דאיירי גם כן מחיוב טיפול אבידה לצורכה אע"כ משמע ליה דשאני הכא כיון דממילא מטיא ליה הנאה לכבודו במה ששוטחה משום הכי בעינן דוקא שישטחנה לצורכה לחוד בענין דלא ליתהני בה כלל ומאן דדייק מסיפא קשיא ליה אמאי נקט אבל לא לכבודו דממילא שמעינן לה מרישא דקתני לצורכה אע"כ דקמ"ל דלכבודו לחוד הוא דאסור מש"ה מסיק דליכא למישמע ממתניתין מידי וק"ל:

2 בתוספות בד"ה בשביל שתינק ותידוש פסולה כו' ומשני דהתם דאוריית' פסולה כו'. וא"ת ואמאי מייתי ההיא דשכן עליה עוף כו' עכ"ל. כוונת דבריהם דמעיקרא ס"ד דבפרה אפילו היכא דעביד בה בידים מלאכה שהיא לצורך הבהמה אף על גב דניחא ליה אפ"ה שרי מדאורייתא אלא דאפ"ה פסולה מדרבנן משום גזירה שמא יעשה לצורכו לבד והיינו ממש כגוונא דמיבעיא לן גבי מציאה לשיטתם בדיבור הקודם דמשום גזירות חכמים נגעו בה וע"ז כתבו התוספות דהתרצן משני דהתם מדאורייתא פסול היכא דניחא ליה והיינו מדכתיב לא עובד בה ומה"ט פסולה נמי בעלה עליה זכר אף על גב דהוי לצורכה ולצורכו והוי נמי ממילא אפ"ה פסול מגזירת הכתוב אלא דהמקשה ס"ד דכיון דשני ליה מקרא דאשר לא עובד בה דכל מלאכה דממילא אסור אפילו היכא דהוי לצורכה לחוד ומש"ה מקשה א"ה אפילו רישא נמי ומשני התרצן דהיינו כדר"פ דבעינן דוקא דניחא ליה ובכה"ג אסור אפילו לצורכו ולצורכה ובזה נתיישב לפרש היטב קושית התוספות דאמאי מייתי ההיא דשכן כו' פי' דהא בלא דר"פ ליכא שום ראיה ממתני' דעלה עליה זכר דפסולה דהא איכא למימר דהתם נמי מדרבנן פסול שמא יעלה עליה זכר בידים ופסול מדאורייתא אם נאמר דעליית זכר הוי לצורכו לחוד כמו שיתבאר בסמוך בשם הראב"ד ועוד דאף אם נאמר דעלה עליה זכר פסול היינו מדאורייתא אכתי ליכא ראיה דלמא שאני התם דהוי לצורכו לבד ואף אם נאמר דעלה עליה זכר הוי נמי לצורכו וצורכה אכתי מצינן למימר דמדרבנן הוא דפסול ותפשוט האיבעי' אע"כ דעיקר הראיה מדר"פ לחוד וא"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ לחוד כיון דמגוף הדין דעלה עליה זכר ליכא ראיה יותר מבהכניסה לרבקה גופא דאיירי בה כן נ"ל כוונת התו' ודו"ק ומש"ה לא ניחא להו נמי לפרש כפרש"י דהא דמייתי משכן עליה עוף היינו לאתויי ראיה דהיכא דלא ניחא ליה כשר וליישב הא דהכניסה לרבקה מהא דמקשינן א"ה אפילו רישא נמי ומייתי ראיה על גוף הדין ממתני' ואח"כ דייק הש"ס מ"ט ואסקה ר"פ מקראי כסוגית הש"ס בכל דוכתי אלא דקשה לפ"ז אכתי לא הוצרך להביא ראיה ע"ז דהמקשה גופא נמי הוי פשיטא ליה דהיכא דלא שייך לא לצורכו ולא לצורכה כגון בשכן עליה עוף פשיטא דכשר אלא דעיקר כוונת המקשה היה להוכיח כיון דע"כ בהכניסה לרבקה כשר משום דהוי לצורכה ואפ"ה פסול בהכניסה שתינק ותידוש ע"כ היינו משום דלצורכו ולצרכה פסול ותפשוט האיבעיא וע"כ דאפ"ה לא תפשוט משום דר"פ א"כ ה"ל לאתויי הא דר"פ ודוק היטב ועיין בת"ח באריכות:

3 בא"ד ואי משום דר"פ אמר למילתיה עלה אמאי לא אמר אהך דהכניסה לרבקה עכ"ל. ול"ל משום דההיא דהכניסה לרבקה בשביל שתינק ותדוש אתי ליה שפיר דאיכא למידחי דהיינו טעמא משום דהוי לצורכו ולצרכה וכצורכו לחוד דמי ותפשוט האיבעי' אלא דא"א לומר כן כיון דמקרא מלא כתיב אשר לא עובד בה דפשטא דקרא משמע אפילו מלאכה דממילא ואם כן תקשי אמאי כשירה בהכניסה לרבקה אע"כ משום דר"פ ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש בסמוך דבעלה עליה זכר נמי שייך לצורכו או לצורכה ולצורכו וא"כ ע"כ דאפ"ה מסקה ר"פ מקראי כיון דקושטא דמלתא הכי הוא וא"כ אכתי הוי מצי למימר אהכניסה לרבקה גופא ודו"ק:

4 בד"ה אף עובד כו' ואתי נמי שפיר הא דתנן פרה מעוברת עכ"ל. אבל הראב"ד תירץ בע"א דבפרה גרידא שעלה עליה זכר שלא בשעת עיבור לא מיקרי לצורכה אבל בשעה שנתעברה מיקרי לצורכה ועיין בתי"ט ריש פ"ב דפרה:

5 בא"ד וא"ת בפרק אין מעמידין כו' לימא דפסולה משום עול עכ"ל. וכוונתם למאי דמסקינן הכא דאפילו במלאכה שלא לדעת הבעלים פסולה היכא דניחא ליה א"כ שפיר יש לחוש שמא עלה עליה עול שלא מדעתו במידי דניחא ליה אבל בלא"ה לא שייך להקשות שמא עשה הכותי מלאכה בידים דלהא לא חיישינן דודאי מתירא הכותי שמא יוודע הדבר ותפסול פרתו שדמיה יקרים ואע"ג דלענין רביעה חיישינן שאני התם משום דיצרו תוקפו:

6 בגמרא איבעיא להו דרכו להחזיר כו' ולא דמי להא דאמר רבה בסמוך בפשיטות הכישה נתחייב בה דשאני התם דאיירי בבעלי חיים ובענין דע"י הכשה זו אנקטה נגרי ברייתא למקום שיכולה לברוח משא"כ הכא לא איירי בענין זה אלא שמשתמרת קצת בעיר יותר מבשדה או דאיירי במידי דלאו ב"ח ואף לדברי המפרשים דהא דהכישה נתחייב לאו דוקא בב"ח איירי אלא בכל מילי ומטעם דכיון שהתחיל גומר וכ"נ מלשון רש"י כאן ומל' הרמב"ם אפ"ה לק"מ דשאני התם שכבר התחיל למחול על כבודו מש"ה חייב לגמור משא"כ הכא דבשדה דרכו בכך וא"כ לא התחיל למחול על כבודו וק"ל:

7 בתוספות בד"ה אפקרה שלא יכשלו כו' וא"ת הא אמרינן בפרק אין בין המודר אין הפקר אלא בפני ג' עכ"ל. ול"ל דהתם איירי דוקא לענין לפוטרו ממעשר משא"כ הכא להפקיע מאיסור גזל במחילה בעלמא סגי כמו בכל מחילה דעלמא דמהני אפילו בלב אלא די"ל דהכא לא שייך לשון מחילה כיון דאכתי לא מטא לידיה דהיאך וכדאיתא בח"מ סימן רמ"ג וא"כ אי ס"ד דלא הוי הפקר ממילא קאי ברשות בעלים ונכשל הנוטל בלא תגזול ותדע דהכי הוא דאל"כ למה הוצרך ר"י להפקירם בפרהסיא עד שהוצרך לומר לדידך לא אפקרינהו היה לו למחול בלב בענין שלא ירגיש הלה לחזור ולזכות אע"כ דלא מהני מחילה בכה"ג אלא צריך להפקיר כדין הפקר אלא דמלשון הש"ע סי' רמ"א משמע דכ"ז שלא חזר בו מהני מחילה אפי' כה"ג וצ"ע:

8 בפרש"י בד"ה זה בית חייהם כו' וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא עכ"ל. פי' דקשיא ליה אמאי לא מוקי לקרא דהכא כפשוטו לענין תורה ומצות לכך מפ' דהנהו כבר כתיבי ברישא דקרא בהדיא ומה שיש לדקדק מפרש"י דכאן לפרש"י דהגוזל כבר כתבתי שם:

9 בתוספות בד"ה לא חרבה ירושלים כו' וא"ת דביומא אמר מפני שנאת חנם עכ"ל. ויש לדקדק אמאי קשיא להו הכא טפי מכל הני אמוראי דאיירי בכה"ג בפרק כל כתבי דחד אמר לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו שבת וח"א על שבטלו ק"ש וח"א על שבטלו תינוקות של ב"ר וכה"ג טובא וביומא אמרינן דמקדש ראשון חרב על שהיה בהם ע"ז וג"ע וש"ד ובפ' כל כתבי נמי ע"כ אמקדש ראשון קאי דהא מייתי מקראי וי"ל דכיון דהתם כל אחד מייתי מקרא א"כ ע"כ פשיטא להו דכולהו גרמו דאל"כ קשיין קראי אהדדי אבל הכא דר"י לא מייתי שום קרא לדבריו וע"כ היינו משום דבבית שני איירי ואם כן מקשה שפיר דהא ביומא משמע דבית שני חרב מפני שהיה בהם ש"ח וע"כ היינו דהכי גמירי להו שהיה בהם ש"ח וא"כ נהי דלר"י הוי גמיר ליה קושטא דמלתא שהיה בהם ג"כ זה העון שלא עשו לפמה"ד מ"מ אמאי קאמר לא חרבה כו' ומנא ליה דבשביל ש"ח לא היה ראוי ליחרב לולי העון דלפנים משה"ד ומשני התוספות דמסברא קאמר ר"י דהא והא גרמו. ואפשר דיליף לה מק"ו ממקדש ראשון שלא נחרב אלא בשביל כמה עונות אף על גב שהיו ג"כ חמורים וכעין זה אמרינן ביומא ע"ש ועי"ל דש"ח היינו מחמת שלא עשו לפנים משה"ד לעבור על מידותיהם וא"כ תרווייהו חדא מלתא היא וק"ל:

« פני יהושע על בבא מציעא כ״ט ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ל״א ע״א »